תובנה משליחות ציונית לארה"ב

אני שואל את עצמי עכשיו, יותר מפעם. כי אני כאן. במקום האחר. מדבר על שם. על הבית. איך קרה שהבית הפך מכמה חברים טובים, מהורים ואחים. מסבא וסבתא שהולכים ונעלמים. משתי חתיכות של חוף שהייתי רץ ביניהן בסופי שבוע, קיוסק מאחורי הבית ספר שמוכר סוכריות ארוכות בחצי שקל בהפסקה. והסיפורים לפני השנה על זרעים של מסטיק, ועל הדוד שבא מהקיבוץ ומחלק ממתקים. מ"סרג'ו" הרומני וחכם חנוכה. ומהשירים של שבת בבוקר על ציוניוני הדרך. איך זה הפך למודל של עם שלם. שאני עומד כאן מול קהל של קשישים מטופחים או חבורת ילדים שממלמלים ומחייכים בשפה שלא הכרתי כשהייתי בגילם. ומספר על גיבורים מיתולוגיים מספרות עתיקה שהוציאו את עמינו ממצרים. עמינו. ממתי זה הפך לעמינו? איזה עם? של מי? אז גם הם קוראים בהגדה של פסח, זה נכון, גם אם זה לא ממש בעברית. הציור של משה עם הזקן והמטה דומה למשה שלנו. אבל גם הערבים דומים לנו, הילדים באום אל פחם דומים לילדים בגן תקווה יותר מהפרי סקול של אמנדה או סנדי.  ואברהם אבינו גם האבא שלהם. אז להם יש ספר אחר לגמרי. אבל הרבּה הרפורמית שמנגנת על הגיטרה ושרה במבטא אמריקאי תפילות שנכתבו בידי אנשים שאמרו ש"קול אישה ערווה" זה יותר דומה לי?

 אז אולי המסורת קצת שוביניסטית וישנה. אבל לזה סבא התכוון כשאמר שאנחנו יהודים וצריך לשמור על זה במשפחה. אז אני כבר לא יודע מי אנחנו, ועל מה אנחנו צרכים לשמור. או איך שומרים על זה. אני יהודי גאה. ישראלי למופת שנסע רחוק כדי  לדבר על מקום יפה, ומורכב, וקשה, ומעניין, וקסום וקדוש, ומסובך ואותנטי, וקטן, וחם, ואוי ואבוי אם הוא הולך ונעלם. ובשביל זה נשלחתי לכאן. אז למה אני כל כך מאמין בזה, ואני לא כל כך מאמין באופן כללי, המציאות קובעת את עצמה לפי מה שאני עושה ממנה, ככה למדתי בהיגיון החילוני שלי. האדם צריך להיות אמיץ להשתמש בתבונה שלו. איפה התבונה כשנאחזים בסיפורים עתיקים ללא כל מציאות פיסית ואני שהגעתי מהערים הקדושות יודע שהמציאות בשטח לא ממש תואמת את הכתוב בספרים. והתנ"ך הוא לא הסטוריה. ואני מחזיק אותו חזק ביד ואומר שכתוב כאן: "זכות הסטורית". וזה שלנו. ולא מכירים בנו. וצריך להלחם. ואנחנו רוצים שלום. ושוב אנחנו. ומי אנחנו? מה לי ולדוד מוכר הגרעינים בבאר שבע, או לרב סטיבנס מעיירה דרומית אמריקאית, הם בכלל לא מכירים אחד את השני וכנראה גם לא יכירו והם שייכים לאותו עם? אין להם שפה משותפת, הם גרים כל כך רחוק אחד מהשני, הם נראים אחרת, אולי הם מגזע אחר. משורשים שונים ובכלל, לשניהם אין קשר למשה רבינו כי יש להם סבים קודמים מומרים. אבל כשדוד הולך למילואים הוא שומר על האינטרס של הרב סטיבנס, וכשזה תורם כספים לפדרציה שלו הוא משפר את הנשק של דוד שיעזור 

לו להגן על הבית. וכל זאת בשם שפה ששניהם לא מכירים, דוד לא קורא עברית תנ"כית ורבי סטיבנס לא מדבר עברית, בטח שלא כזאתי כשרוצים לצחוק איתה ולהגיד "כוסאומו המדינה הזאת". אבל אנחנו עם. משפחה מדומיינת קשורה בדם שאין שום הוכחה מדעית לאישורו. ניסו להוכיח את זה במחנות בגרמניה כשתפרו סיפורים על גורל משותף  לכל היהודים שעשו מזימה משותפת לחסל את העולם ההגיוני וכל זאת נאמר מתוך תפיסה רומנטית מגלומנית חסרת כל היגיון שאליו התכוונו הוגי העולם הנאור שהם בני אותה המולדת שניפצו אותו.

 העולם הזה משוגע ואני חלק ממנו. למה אני צריך להתעסק בשאלות המסובכות האלה כשאני יכול לעבוד בעבודה פשוטה ולהרוויח את לחמי בכבוד, או להתנדב  למטרה נעלה ולעזור לעולם להיבנות ולהתפתח, להצטרף לתנועה אקולוגית, לעזור לעניים ולחלשים, ליסוע לאפריקה לחלץ שבטים נכחדים שנספים מסיבות לא צודקות ולא מכירים את החצי הטוב של החיים בכדור שלנו. או אולי להמשיך וללמוד בספריה מרובת הקומות של האוניברסיטה שלוקחת אותי למקומות כל כך רחוקים מחוץ לעולם המוכר לי. ובכל זאת אני כאן מדבר על המציאות המשותפת, על החשיבות של הקשר, על לבוא ולראות, לטעום, להרגיש, לגעת. במה? במה? באבנים? באנשים הלא מוכרים? בשפה המתגלגלת ודורסת בגידופים והשמצות? בשקרנים ורמאים שגונבים לנו את הכסף בשביל כבוד? באנשי רוח שמלמדים על מוסר ואורך חיים ושולחים ידיים לרסק את הנשמות של התלמידים? בחוסר הקשר ההגיוני בין משה ומזל לאליוט ואולג פָֹלַגוֹ וסטיב? 

מה אני בונה? למה אני תורם? למי אני עוזר? בזמן שאני כותב את כל השאלות האלה, אני מגחך לעצמי כמה שזה ברור שאני יודע את התשובה ועם כל שאלה שעולה הלב אומר למוח "תרגע".

כי ככה!   זאת התשובה. כי אני זה אני, ומה שאני רואה במראה ככה רואים אותי, ומה שכתוב בקורות החיים שלי זה מה שעשיתי, וכשהחברים שלי מדברים עליי מרחוק זה מה שיודעים עליי, וכשיצאתי לעולם שמעתי מסביבי אנשים שדיברו בשפה שהפכה לשפתי, והשירים הראשונים שלמדתי היו "כחול ולבן זה הצבע שלי", ובגיל שמונה עשרה ידעתי לאן אני הולך, ועם כל הקושי והנטל אהבתי את המדים כי ידעתי שזה ככה, זה מה שצריך. והשאלות נשאלו, והתשובות ניתנו, והבנתי שאולי אני בעצם מאמין. במשהו שקשה להסביר, אבל צריך להגיד אותו, שלפעמים אפילו אי אפשר להבין, אבל צריך לנסות ביחד. כי "שמע ישראל" ישארו צמד המילים שיחצו יבשות ואוקיינוסים ויעשו את דוד מבאר שבע ורבי סטיבנס מהטמפל חלק ממני.  ואני מבין את זה בגלל שאני מאמין בתבונה שלי לבחור בדרך הנכונה, ואם אני אדאג לשמור על הקשר הלא הגיוני זה יישאר בשבילי הדבר הכי הגיוני.

ועוד היד נטויה.