מחשבות על ט באב

תשעה באב הוא יום אבל לאומי, שלעתים נדמה שהוא נחלתם של דתיים בלבד. כחילוני היום הזה מוכר לי בעיקר כמטבע לשון. כשהייתי עצוב אימא שלי הייתה שואלת "למה אתה עם פרצוף תשעה באב?"  לא הרגשתי צורך לצום, פרט לתקופה שהייתי מדריך במחנה קיץ בארה"ב, אז הדהד בי מאמרו של ברל כצנלסון  "חורבן ותלישות" ובחרתי ברוח דבריו לתת דוגמא אישית לחניכים.

כיום אחרי שנים של עיסוק בארגוני התחדשות יהודית, לימודים להסמכה לרבנות חילונית הומניסטית והוראה בבתי מדרש פלורליסטים. אני מרגיש שתקופת בין המצרים ששיאה ב ט' באב, יכולה לקחת אותנו לעוד הרבה מקומות אחרים.

בהיבט אוניברסלי ט' באב יכול לשמש מועד לציון השבר בעולם. יש לא מעט קבוצות נרדפות שסובלות מאובדן, אזרחים חפים מפשע הנרדפים על לא עוול בכפם, מלחמה עקובה מדם במזרח אירופה, אסונות טבע שמפילים חללים ברחבי העולם. עוני ורעב, שלא פוסחים גם על החברה שלנו.

לא קשה למצוא "פנים של תשעה באב" מכאב אמתי של אנשים החיים בקרבנו. אולי זה יום שבו נכון לציין סולידריות אנושית, הזדהות עם כאב של כל אדם בעולם שרע לו. לכל אחד החורבן האישי שלו, ויש מקום לבכות עליו.

כאדם רציונלי אני מאמין שצריך למקד את המעשים שלנו במציאות חיינו הנוכחית לשם כך ניתן להקדיש את היום הזה ללימוד על מצוקה קיימת בעולם ולחשוב על פעולה אחת שניתן לעשות כדי להיטיב עמה. 

בהיבט לאומי זה יום של חשבון נפש בחברה הישראלית, המציאות האקטואלית מחייבת אותנו לחשוב על דרך משותפת בין אדם לאדם במרקם העדין שהולך ונפרם בעקבות מדיניות חץ צדדית של הקואליציה. היום הזה יכול לזמן רגע לעצירה ולחשיבה משותפת לחתירה להסכמה משותפת למרות הפערים שהולכים ומחריפים. המחלוקת הפוליטית היא רק אחד האתגרים כמו גם הפער הכלכלי שלא ניתן להתעלם ממנו. אנשים עשירים במגדלי יוקרה, לצד משפחות מצוקה שלא מצליחות לסגור את החודש שלרוב גרים בסמיכות.

אם נתור את רחובות ירושלים נגלה בין השכונות שאנחנו חוצים עולמות של תרבויות, דתות ועדות מנוכרות זו לזו.

אם נמצא ילדים משכונת מאה שערים משחקים עם חברים משיח ג'ראח ומארנונה הצעירה אז נדע כי חזון זכריה הנביא "ורחובות העיר ימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה" התגשם. לצערי נראה שהיום הזה אינו בר השגה, ניתן לייחל לבואו, בכוונה טמונה תקווה ואולי איתה יבוא גם מעשה.

   זו המשמעות של יום אבל לאומי שמעלה למודעות את הפערים, המחלוקות והמתחים ומזמן אנשים מקבוצות שונות למפגש אמיץ של שיח כנה על עתיד משותף בחיפוש אחר הגשר שיכול להביא אותנו לבנות חברה מאוחדת על שלל גווניה.

המשל התלמודי על עץ החרוב שנטע אדם שלא יוכל ליהנות ממנו בזמנו, משום שייקח שבעים שנה עד שהעץ ייתן את פירותיו (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א). יכול לרמוז לנו נבואת נחמה מתוך ההבנה שהמציאות שלנו זמנית בלבד, ויש טעם למעשינו כדי להיטיב עם הדורות הבאים.

אני מקווה שהיום הזה ימשיך אתנו, כי צריך לתת גם מקום לעצב בעולם, להבין שיש עוד הרבה לתקן.

אולי השנה במיוחד ניקח את תשעה באב ליום של מפגש סביב שאלות משותפות. ננסה להמנע מתשובות ופתרונות בזמן שכוחות חזקים מבקשים להכריע על אופיה של המדינה. יום של התבוננות ושיח מכבד מתוך הזדהות וחמלה בין אדם לחברו, משם נוכל לחזור להפגין ברחובות, בידיעה שגם השוטרים וגם חברי הקואליציה בני אדם כמונו, לגיטימי ונכון להאבק במסגרת החוק ולקוות שזה יוביל שינוי לטובה.