מחשבות על אלוהים

השמות שלו רבים ומגוונים והמעניין ביותר ביניהם הוא יהוה. רק כתיבת השֶׁם הזה, שֶׁם השֶׁם, ה – שֶׁם! מעורר בי פחד, יראה וחשש שמא אני עובר עבירה וחורג מגבולות המסורת המוכרת לי משיעורי תורה בבית הספר היסודי, "לא תישא את שם השם לשווא" במקום זה משתמשים בתחליפים המקובלים אלוהים או אדני, הדתיים אפילו אלוהים לא אומרים, במקום ה-ה' הקדושה הם משתמשים בק' וככה הופכים את שם השם ללגיטימי לשימוש בלשון אדם כהערת אגב, כמשאלה, כהוכחה לכך שאתה דובר אמת גם בסיטואציה הכי בנאלית, "באלוקים הכנתי שיעורי בית, רק שכחתי להביא".

כשאני חושב על אלוהים אני מפנה את המבט לתוך עצמי. מחפש בתוך הוויית קיומי את יהוה האלוהי, או הניצוץ האלוקי, או המבט האנושי להיווצרות סדרי עולם ויותר מכל להיווצרות עצמי. לעתים אני פוגש אותו במוסיקה מרגיעה, שומע את הקולות שלו לוחשים לי בהרמוניה מבורכת שמתנגנת בידי אדם ומבשרת לי פשרו של טעם הקיום בעולם.

בתוכי נמצאת התודעה, המחשבה, הקול הפנימי או תחושות הגוף שמשדרות לי את זרימת הדם בוורידים, את פעימות הלב ופעולתה של הסרעפת שעולה ויורדת מתנועעת בקצב אחיד תודה לאל ומספרת לי עם כל שנייה שחולפת שאני חי.

מתוך עצמי אני מביט בעולם ורואה את היופי ברגע של קפיאה בזמן בין קירות החדר, קילוף קטן בפינה וצבע חלק במרכז, נקודה קטנה של כתם מהדייר הקודם. משם מפנה מבט לחלון ורואה את העץ שעומד שם מי יודע כבר כמה שנים ועליו נשענות ציפורים מצייצות, וחתול מנמנם על גג מעץ של הביתן הרעוע מתחת. מי יכול לומר לי ומי יכול שלא שאלוהים שם בתמונה איתם או שהוא זה הם עצמם.

בתוך פניני חוכמת הויקיפדיה מצאתי משפט שמתאר את פרדוקס הכול יכול של אלוהים לפי ההיגיון האנושי: אם הוא יכול ליצור אבן שלא ניתן להרים, במידה והוא ירים אותה זה כבר לא אבן שלא ניתן להרים, במידה והוא לא יכול להרים אותה הוא כנראה גם לא יכול היה ליצור אותה ולהניח אותה שם.

ההיגיון האנושי החושב שהוא קיים או קיים כי הוא חושב נגמר לי בפחד ממחלה קשה, מתאונת דרכים, מהתמודדות עם טראומה, מהיפגעות של אדם קרוב. אלוהים שלי לא נמצא רק בהיגיון – הוא נודד למרחבים אחרים ורבים. אלוהי הבטן משדר לי תחושות. מנתב אותי לקבל החלטות רגעיות ואומר לי לאהוב או לשנוא, לכעוס או להירגע ולאכול את כל מה שטעים, מה שמזין, ומה שכיף להכניס לגוף כי אכילה זו חגיגת החיים.

אלוהים הוא בשיר וברוח, בטבע ובעיר, בגינה בשדה, במגדל הגבוה. במלחמה הקרה והחמה. בין ליקוי החמה להתגלות הלבנה. בין רגע של שמחה וצער וכאב, בין שאני עוזב אחת ולאחרת אומר 'אוהב'. בין געגוע ותחושת צביטה בלב, ובין סתמיות חולפת של הזמן שעוזב ועוזב.

אני לא רוצה להכניס את אלוהים לנוסחא מתמטית, לא רוצה להבין אותו בהיגיון, לא רוצה לצעוק אותו מהבטן: "טטה, טטה", "תבוא", "תציל" ו"תגאל", "שלח לנו משיח", "הבא גאולה", "תן נחמה". "רחמים רחמים". לא תודה.

אלוהים שלי נמצא באהבה ובטעם החיים. באמונה שאני רוצה בטוב, ביכולת לעשות ליצור ולחשוב.

ואני רוצה לקרוא לחברים שלימיני ולשמאלי ברחוב, בדירות הבניין, בעיר הצפונית או ביישוב הדרומי, מעבר לגבול או אחרי האוקיינוס, בקטבים וסביב קו המשווה. אלוהים אוהב אותנו בהווה, אנחנו אלוהים ביחד, וכולם מוזמנים לאהוב. צריך להתמודד עם הפחד וצריך להיות קרוב למה שמרגישים מבפנים.

ויחד עם זאת אף פעם לא להפסיק לרצות לחשוב.