היכן עובר גבול הסליחה?
היכן עובר גבול הסליחה?
"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים". כך מתחילה תפילת "כל נדרי" הפותחות את מחזור התפילות של יום הכיפורים. יום שנתפש בתרבות היהודית כיום רב משמעות שבו חילונים מופיעים בבית הכנסת כדי להזדהות עם התפילה המסורתית.
מה יש ביום הזה שרבים מתחברים אליו? במה הוא שונה מחגים אחרים שמושכים פחות קהלים לבית הכנסת?
אולי יש משהו בנהירה אחר בקשת הסליחה. אולי קל לבקש סליחה בפניה לאל עליון באמצעות התפילה בבית הכנסת, וקשה יותר לבקש סליחה מעצמנו או מהסובבים אותנו על כאב וצער שגרמנו.
"סליחה היא הוויתור על תקווה לעבר טוב יותר". אמר טיק נהאט נאן, נזיר בודהיסטי ממוצא וייטנאמי שעזב את וייטנאם בסוף שנות השישים בעקבות מחאתו נגד המלחמה והצטרף למאבק על זכויות אדם לצד ד"ר מרטין לותר קינג.
עד כמה רחוק אנו יכולים ללכת עם הסליחה והחמלה שלנו כלפי הפוגעים בנו. עד כמה אנו באמת מוכנים להתפלל לסליחה לצד העבריינים. מה המשמעות ההומניסטית של האמירה הזו. מה כוחה של סליחה.
עם השאלות הללו אני רוצה לבחון מקרה קיצוני לדעת רבים, שנוגע באחד מהנושאים הרגישים ביותר בתולדות עם ישראל וההיסטוריה האנושית בכלל. סביב אישה אחת שהעזה לחצות את הגבול ולסלוח לנורא מכל.
אווה מוזס קור (1934 – 2019) הייתה ניצולת שואה, שיחד עם אחותה התאומה מרים, הייתה קורבן לניסויים שערך בהן ד"ר יוזף מנגלה.
היא עלתה לישראל בשנת 1950, למדה חקלאות ושירתה בצה"ל. עשר שנים לאחר עלייתה התאהבה באזרח אמריקאי, נישאה לו, ועברה לגור אתו בארה"ב. בשנת 1995 הקימה מרכז הנצחה לזיכרון השואה שפועל עד היום בעיר מגוריה ומחנך לטיפוח ערכים של חמלה וסובלנות אנושית.
אווה קור החליטה לקראת סוף ימיה שהיא מוכנה לסלוח לנאצים על פשעיהם. אפילו לגרועים ביותר כמו "מלאך המוות" מאושוויץ, אותו ד"ר מנגלה, שביצע בה ובאחותה, כמו באסירות ואסירים רבים אחרים, ניסויים רפואיים אכזריים מאין כמותם שהאנושות לא ידעה קודם.
"לקורבן יש הזכות להיות חופשי - ואדם לא יכול להיות חופשי ממה שאחרים עוללו לו אם הוא לא יכול להתנער מן הנטל היומי של כאב וזעם". כך טענה בכתבה שפורסמה באתר YNET בשנת 2005. מאז פעלה בפורומים רבים, בערוצי תקשורת עולמיים כשהיא טוענת שוב ושוב על נכונותה כניצולת שואה לסלוח לנאצים.
היא ספגה אינספור ביקורות מאישים באקדמיה ומניצולי שואה, כמו יונה לקס שעברה גם היא את הניסויים האכזריים של מנגלה וטענה: "על זוועות כאלה אי-אפשר לסלוח".
בסרט "הניצולה שסלחה לנאצים", המתאר את סיפור חייה. מתואר מקרה מאוד יוצא דופן בנוף ההיסטורי של זיכרון השואה, כאשר בגיל 81, הגיעה קור להעיד במשפטו האחרון של אוסקר גרונינג, מנהל החשבונות של אושוויץ בן ה-93 שהיה שותף לרצח של כ-400,000 יהודים.
לתדהמתם של הניצולים האחרים שהגיעו למסור עדות, אווה ניגשה אל גרונינג וחיבקה אותו.
מכאן אני חוזר לשאלה שבכותרת "היכן עובר גבול הסליחה"? למה מתכוונת האמירה המסורתית במעמד "כל נדרי" כשאנו מתירים להתפלל עם העבריינים, האם אנחנו מוכנים לסלוח? מה מחיר הסליחה? האם אווה תרמה ולו במעט לזיכוך כאבם של הניצולים במוכנותה לסלוח לנורא מכל, או שמא הסבה נזק בכעס שעוררה כלפיה וכלפי נכונותה לסלוח למי שאין סליחה על מעשיו.
כרב חילוני הומניסטי, אני מבקש לעלות את השאלות הקשות ולבחון את הנפש פנימה כלפי מה שמסב לנו כאב, ביחסים שבין אדם לאדם.
המסורת מזמנת לנו את חודש אלול המכונה חודש הסליחות, ואת חגי תשרי שפותחים את השנה בבקשה להתחלה חדשה שתחול עליה ברכה ותסור ממנה קללה.
האם הסליחה יכולה להקל עלינו גם אם זו סליחה לנורא מכל? האם תביא לזיכוך וריכוך הכאב? או שמא יש קווים שאנו מציבים לעצמנו ואומרים: "עד כאן", לזה אין סליחה, אולי בחלוף הדורות, אולי בשנה הבאה.
היהדות החילונית מאמצת את הזכות לבירור האישי של כל אחת ואחד על פי דרכו. לכל אדם שמורה הזכות האוטונומית לבחור בהשראת מקורות התרבות והמסורת, את דרכי האמונה ואת גישתו האישית. אז מה גבול הסליחה עבורכם/ן? ממי תבקשו סליחה? ואיך זה ישפר את השנה?
בתמונה: אווה קור מחבקת את אוסקר גרונינג בבית המשפט צילום: מתוך הסרט ''הניצולה שסלחה לנאצים''