הגשמה בנגב במאה ה 21
הגשמה בנגב במאה ה 21
לפני שתיים עשרה שנים ישבתי עם קבוצת נערות ונערים שסיימו תיכון על פאתי צוק במדבר משקיף לנחל.
נוף עירום, אלוהי, נקי מגבולות אדם.
בלי עמודי חשמל, אנטנה סלולרית, או כבישים פקוקים.
הר, נחל, קבוצת נערות ונערים מוצפים תקווה וחששות לקראת שנה אינטנסיבית של מסע לגילוי עצמי.
זה היה במפגש הקיץ לקראת פתיחת שנה במכינת הנגב, במדרשת שדה בוקר.
ישבנו יחד על הצוק וסיפרתי על פרשת "מטות מסעי".
לא זוכר מה אמרתי, זה גם לא היה כל כך חשוב כמו המעמד של הביחד סביב הסיפור המשותף לנו.
בני ישראל הולכים בלב מדבר, מסע ארוך לארץ מובטחת. חניכי מכינה בהתרגשות וציפייה לקראת הלא נודע.
השנה ההיא הייתה המשמעותית ביותר עבורי כמחנך. יום יום בילינו יחד עם אתגרים חברתיים, מתחים בקבוצה, עניינים שבינו לבינה, מתיחות פוליטית בין רודפי הצדק לרודפי השלום, חיבור לאדמה ולטבע, סבל בסדנאות הישרדות מקור, יתושים ואוכל של קופסאות שימורים.
הם קראו לי בצחוק "הורה מלווה" כי פשוט נהנתי ללכת אתם יחד במסלולי הטבע ולא הפגנתי מקצועיות הישרדותית כנדרש ממדריך מיומן.
היום רובם נשואים חלקם עם ילדים, עשו מסעות בעולם, מהנדסים, אנשי חינוך שגרים בכל חלקי הארץ.
רס"ר במיל' גדעון דירוא ז"ל, לוחם הנדסה קרבית נפל בלחימה ברצועת עזה, היה אחד מהם. בחור מקסים, חיובי ואקטיבי. מסמל את היופי, האופטימיות הנחישות והתום שהיה בחבורה הזו איתה גדלתי יחד כאדם וכמדריך.
היום יש עשרות מכינות קד"צ בכל הארץ מכל מיני סוגים.
בכולן חיי בקבוצה, טיולים, הישרדות ושטח, התנדבויות, היכרות עם החברה הישראלית לגווניה.
מה שמעיד שגם בימים קשים של שפל מוסרי, של מלחמה עיקשת ושלטון אינטרסנטי זחוח שאיבד את הקשר לרוב חלקי העם, יש פינה חמה בלב במכינות הקד"צ לארץ ישראל יפה, לחברה מוסרית וצודקת ברוח מגילת העצמאות.
מומלץ בחום למי שבקרוב מסיים תיכון.