מערת המכפלה בתרבות היהודית – חוויה אישית מפרשת "חיי שרה"

וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ:  בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר.      (בראשית כג, ט)

כשחזרתי מהמסע לפולין כנער בתיכון הוצפתי ברגשות לאומיים עזים. המפגש עם  מאורעות השואה במקום התרחשותם, נטע בי תחושת גאווה יהודית חזקה. הצטרפתי לתנועת נוער של מפלגת ימין קיצונית, כדי לצעוק "לעולם לא עוד", העם היהודי חייב להיות חזק במולדתו. בראש המפלגה עמד ח"כ רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל שפעל לביטול תהליך השלום עם הפלסטינים מתוך שאיפה לשוב לגבולות ארץ ישראל השלמה וחיזוק הביטחון. "ארץ ישראל, לעם ישראל, על פי תורת ישראל". זו הייתה סיסמת המפלגה.

השתתפתי בסמינרים בהתנחלויות, יצאתי להפגנות. הרגשתי יהודי בכל רמ"ח אבריי, רציתי לצעוק את זה, להמחיש את זה, כאילו אני שריד, אוד מוצל מאש מתוך עם שלם שנכחד בשואה. כחלק מפעילות התנועה נסענו בשבת "חיי שרה" למערת המכפלה בחברון. אווירת קדושה עטפה אותי. מנהיג התנועה היה אתנו שם. שרנו שירים לאומיים ורקדנו בתוך בית הכנסת של מבנה המערה כשמעלינו המסגד המוסלמי.

חברון ידעה ימים קשים. בשנת 1929 (תרפ"ט) התקיים טבח נוראי ביהודי העיר על ידי תושביה הערבים. 65 שנים לאחר מכן, בוצע שם טבח נוראי במתפללים מוסלמים על ידי ד"ר ברוך גולדשטיין, תושב המקום. חברון היא אחת מארבעת ערי הקודש בארץ ישראל, העיר הראשונה בה מלך דוד. היא מכונה "עיר האבות". שם קבורים על פי המסורת: אבות האומה אברהם, יצחק, יעקב ואימהות האומה שרה, רבקה ולאה (רחל נקברה בקבר רחל בבית לחם). ספר הזוהר מוסיף ומציין שגם אדם וחווה קבורים בה, ומייחס את המערה לפתחו של גן העדן. אולי כמו אבן השתייה על הר הבית בירושלים שלפי חז"ל ממנה מושתת העולם. טבעם של מקומות קדושים עליהם נאספו תלי תילים של סיפורים הממחישים את קדושתם. מערת המכפלה קדושה גם למוסלמים כיוון שאברהם הוא אבי האומה המוסלמית. לכן נבנה בה מסגד גדול, הנחשב אחד המקומות הקדושים לאסלאם.

המתח סביב המקומות הקדושים מוביל לא פעם לסכסוכים אלימים ולאובדן חיי אדם. עברו שנים מאז הייתי פעיל בתנועה שדרשה בעלות על המקום, תוך פגיעה מכוונת ברגשות המוסלמים. מאז הספקתי לעבור שירות צבאי מלא כחייל קרבי וכקצין במטה הכללי, ללמוד באוניברסיטה, לצאת לשליחות קהילתית בחו"ל, לראות עולם.

עם הכשרתי לרבנות חילונית הומניסטית נחשפתי לגישה הנפלאה של תפיסת היהדות כתרבות, המוציאה את ה"עוקץ" הלאומני מהקשר הרגשי למקומות הקדושים ולמושג הקדושה בכלל. כרב חילוני הומניסטי אני רואה חשיבות רבה למקומות הקדושים בשל המשמעות התרבותית שלהם לעם ישראל. עם זאת, יש בי תחושת הזדהות עמוקה גם עם חשיבות המקום למוסלמים. איני מרגיש צורך להיות במקום כמו להכיר את חשיבותו למסורת. ללמוד את המקורות המחברים את התרבות היהודית למערת המכפלה. הקדושה היא בחיי אדם ובמחויבות לשמרם.

פרשת "חיי שרה" מזכירה לנו מתוך הקריאה בפסוקים את הקשר המקראי לחשיבות המקום בתרבות היהודית. עם זאת הריבונות הישראלית על האתר מחייבת אותנו לשמור גם על כבודם של המתפללים המוסלמים במקום. הפרשה מסתיימת במותו של אברהם ותיאור קבורתו במערת המכפלה על ידי בניו, ישמעאל ויצחק. דמויות אב מקראיות ליהדות ולאסלאם שמגלים רגע של שותפות הדדית שאני מייחל שתלווה אותנו בימינו. " וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כה, ט).

אני רוצה לדמיין את המפגש הזה בין האחים לקבורת אביהם, כמפגש בין עמים הנושאים בחובם חיבור רגשי עמוק למקום משותף להם.

הסכסוך הישראלי פלסטיני, סבוך מאוד, וקשור בנרטיבים שונים שלרוב מתנגשים זה בזה. אני מאמין כי הקשר הבין אישי בין מנהיגים דתיים, מובילי דעת קהל ואזרחים מן השורה בכל אחד מהעמים, יכול להוביל תהליך של קירוב לבבות הדדי. גם כשהפוליטיקאים בצמרת ההנהגה מתקשים להגיע לפתרונות מדיניים.

אני מייחל כי מערת המכפלה המוזכרת לראשונה בפרשת "חיי שרה", תסמל את האחווה בין העמים מתוך הקשר המסורתי העמוק של כל אחד מהם כלפיה. זה יכול לקרות אם שני הצדדים ידאגו לטפח את ערכי הסובלנות, מתוך הבנה שכולנו בסופו של דבר בני אדם המשתייכים למסורות ותרבויות שונות. מוטלת עלינו אחריות אישית כמו לאומית, ללמוד לחיות זה לצד זה בשלום, מתוך כבוד והכרה הדדית. אולי כמו ברגע המיוחד ההוא של יצחק וישמעאל הנושאים את אביהם המנוח לתוך המערה.

בתמונת השער: אני כנער לצד ח"כ רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל בחברון לצד מערת המכפלה